Rav Yitzchok Zilberstein relates:
מי אומר שבחו”ל יותר בטוח?
אל תירא אותו ([במדבר] כא:לד)
לרופא הנמצא בישוב מרוחק ומסוכן המשמש מטרה לחיצי האויב, הוצעה משרה במרכז הארץ, והוא בא אליי לשאול האם עליו להעתיק את מקומו.
והנה, מרן הגרא”מ שך זצ”ל מספר (כמובא בספר ‘שמושה של תורה’) שבתחלת מלחמת העולם השניה, כאשר הרוסים כבשו את ווילנא, הסתפק אם כדאי עתה לנסוע לארץ ישראל, כי בכך הוא מתרחק מן הסכנה, או שמא עליו להשאר בקלצק, בה כיהן כראש הישיבה.
לבד מזאת, גם הרבנית ע”ה עבדה שם כרוקחת, ותושבים ביקשו ממנה להשאר בעיר, כדי שתמשיך לרקוח תרופות עבורם.
פנה הגרא”מ שך למרן רבי חיים-עוזר, שיעץ לו בתחילה להשאר בעיר, אך בסופו של דבר נפלה ההכרעה, בסיעתא דשמיא נפלאה, ועלה לארץ ישראל.
מדברים אלו שמענו, אמרתי לרופא, שלעוסק ברפואה מומלץ לא לעזוב את מקומו, והשי”ת ישמרנו וינצרנו במקום שבו הוא נמצא.
גם בתקופת מלחמת המפרץ, כאשר הוריהם של הבחורים מחו”ל הלומדים בישיבות בארץ, דאגו לשלומם וקראו להם לשוב לבתיהם ולמשפחותיהם, יעץ להם מרן זצ”ל באופן ברור וחד משמעי שאין לעזוב את הארץ.
כאשר אחד התלמידים ביקש מראש הישיבה שיסביר לו את הענין יותר בפרוטרוט, השיב הגרא”מ ‘מי אומר לך שבחו”ל יותר בטוח … לא צריך לחשוב חשבונות, שהרי ממילא האדם מסור רק ביד הקב”ה, וברגע אחד הוא עלול למות רח”ל, בצורה זו או אחרת, וכל רגע ורגע תלוים חייו ברצון הבורא, לפיכך אין מקום לדאגה במקום מסוכן יותר, ולא לתחושת בטחון מדומה במקום שנראה כשקט יותר’.1
I was unable to locate the conversation between Rav Shach and Rav Haim Ozer in שמושה של תורה, but it certainly seems consistent with Rav Shach’s worldview, as per the (disputed) anecdote that begins this post, and the following tale of the Brisker Rav that I did find in שמושה של תורה:
מסופר על רבנו הגרי”ז מבריסק זצ”ל, שבפרוץ המלחמה הופצצו מסילות הברזל והרכבות שבתו ממהלכן. הכל ידעו שעם פלישת הגרמנים יחפשו בראש ובראשונה את הרב וביתו, ויש לברוח בבהילות, אבל הדרכים היו משובשות, וכל אמצעי התחבורה הופקעו. חייבים היו להטלטל בעגלות רתומות לסוסים. יצאה שיירה שלמה לכיוון עיר אחרת, שהיתה אותה עת עצמאית, ולא לזמן רב. ביניהם, היו הגרי”ז זצ”ל ומשפחתו. שיירת העגלות הגיעה למבואות העיר, והגרי”ז אמר שעליו להתפלל עתה וקשה לו לכוין בתפלתו בטלטולי העגלה. לפיכך ביקש שיעצרו את העגלה, והוא ירד לצד הדרך להתפלל. מיד נשמעה תרעומת מפי נוסעי העגלות האחרות, על שהרב מעכב את המסע בעת הסכנה, ואין זו העת לעצור כאשר הכל בורחים ונמלטים על נפשם. ענה הגרי”ז ואמר: “אדרבה, איני מעכב אדם. אם ברצונכם המשיכו. אני אסיים את תפלתי ואבוא אחריכם”. אבל גדול היה כבודו ומוראו, והכל המתינו לו עד שסיים את תפלתו בדביקות עילאית בקונו. לאחר מכן שב אל העגלה ונכנסו להעיר.
העיר היתה שוממת וריקנית, לא נראתה בה נפש חיה, רק כאשר השיירה נכנסה ברוב המולה, יצא לקראתם יהודי אחד ממחבואו ואמר להם: “אשריכם שהגעתם רק עתה! הגרמנים היו כאן והשליטו את אימתם, כינסו את כל הפליטים שהגיעו ולקחום עימם, וזה עתה עזבו את העיר עם הפליטים השבויים!”.
נסובו כולם על הגרי”ז והתפעלו מן המופת הגלוי.
ואמנם הסביר הגרי”ז: “אין כאן כל מופת. היה לי שיקול הלכתי טהור. חשבתי בלבי: מה אני ממהר לשם, הרי כאן אורבת סכנה ושם אורבת סכנה, וכלל לא ברור לי, שהסכנה שם פחותה מהסכנה שבכאן. אם כן, מדוע לא אעצור להתפלל בכוונה, מדוע אתפלל בעגלה המטלטלת ומקשה על הכוונה? זה היה החישוב, ותו לא מידי. אבל מי שחישוביו הם על פי ההלכה, מתקיים בו מאמרם ז”ל (דברים רבה ד’ ה’) ‘אין אדם שומע לי ומפסיד’ …”2
It is instructive to compare the foregoing with the sources we have cited here, particularly the lengthy, detailed explication of Rashbash.
As for the question of medical professionals and other caregivers risking their lives to care for the ill, more rigorous and scholarly treatments are found in Rav Ze’ev Wolf Leiter’s בית דוד3 and Rav Eliezer Yehudah Waldenberg’s ציץ אליעזר4.