My weekly lectures for parashas Shelah (including handouts), on the topic of halachic perspectives on the law of war, are available at the Internet Archive.
I subsequently recorded a lecture on the halachic justifiability of Shimon and Levi’s massacre of Shechem – a (temporally) shorter, and perhaps tighter and more rigorous, treatment of some of the same territory. It, too (along with accompanying notes), is available at the Internet Archive.
In the course of preparing for the latter lecture, I encountered a curious error in an otherwise impressively erudite and comprehensive article by Yechiel Goldhaber. The context is Rambam’s justification for the massacre of Shechem:
וכיצד מצווין הן על הדינין. חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו. ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף. [כיצד? אחד העובד עבודה זרה או שברך את השם, או ששפך דם, או שבעל אחת משש עריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל שהוא מאבר מן החי או בשר מן החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו – הרי זה יהרג בסייף]. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם:1
Goldhaber claims:
ביאורו של הרמב”ם לא הובא בשאר ספרי הראשונים [להוציא מושב זקנים], אלא אצל רוב חכמי תימן הקדמונים. אלו שהביאו טעם זה הביאוהו בלשון הרמב”ן.2
This is incorrect; I am not sure whom Goldhaber has in mind by “those who bring this explanation” and what he means by “the language of the Ramban”, but Hizkuni’s language is quite similar to Rambam’s:
ויהרגו כל זכר. לפי שבני נח מצווין להושיב ב”ד בכל פלך ופלך והם ראו שגזל את דינה ולא עשו בו דין3
Ralbag, too, offers (inter alia) this justification for the massacre:
והנה לא היה אפשר להרוג שכם אם לא בזה האופן כי אם יהרגוהו לבדו ינקמו נקמתו אביו וכל יושבי עירו וידם גם כן היה במעל הזה כי היה בידם למחות לו לעשות זה הפועל המגונה או מפני שלא השתדלו שיהיה נהרג עליה במשפט ולזה הרגו כולם4
Ralbag’s first explanation is quite interesting and provocative: Shimon and Levi massacred Hamor and the population of (the city of) Shechem to prevent them from avenging the execution of (the person) Shechem. This seems to be the assertion of a novel and profoundly important extension of the law of the pursuer (רודף): even someone who is not currently engaged in any sort of hostile activity, and has made no declaration of intent to do so in the future, may be killed based upon the mere expectation of his future conduct.
Other Rishonim justify the massacre of Shechem by more traditional applications of the law of רודף:
מושב זקנים
ואם תאמר בשלמא חמור ושכם היו חייבים מיתה, אבל כל בני העיר למה נהרגו. [ובתירוצו הראשון כתב כדברי הרמב”ם ושוב כתב:] ועוד יש לומר שהרגו תחלה חמור, ואחר כך באו בני העיר לעזור לחמור, ועל כן הרגום.5
אור החיים
קשה למה יהרגו מי שלא חטא: ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה:
אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר ע”כ הרגום מדין רודף והוא אומר ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה:
עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש: …6
In a legendary, possibly apocryphal account of the tragic fate of the Convoy of 35 (מחלקת הל”ה), the brave but humane Israeli fighters seal their own doom by declining to execute one or more Arabs they encounter, who subsequently sound the alarm and trigger the fatal ambush. I have long wondered whether the halachah would have actually allowed the execution of the Arab(s), insofar as their future hostile conduct was foreseeable. Ralbag’s radical extension of the law of רודף would indeed seem to justify such a preemptive execution.